בפרק הקודם: כל מה שצריך זה רק אחד, יחידות זמן קטנות, דייט לא ראיון, הנעלם הגדול, ניצוצות של אהבה…
אז איך באמת אני יכולה לצפות להתאהב במישהו עוד לפני שהכרתי אותו? משיכה פיזית? קורות חיים שמתיישבים בול עם מה שאני מחפשת? ואולי גברת אינדיאנה ג'ונס צריכה לעדכן את ההגדרות של חיפושיה הארכיאולוגיים לגבי אותו אוצר אבוד, שמעולם בעצם לא היה קיים…?
כן הרגשתי, לא הרגשתי
ברטרו פרספקטיבה, אני נוטה לחשוב היום שכל ציפייה שתהיה התפוצצות רגשות או "אהבה ממבט ראשון" היא פחות ריאלית בעיני. אני חושבת גם, שרגש "אמיתי", בהקשר של התאהבות, זה דבר שנבנה בתקופת הדייטינג הראשונית (נגיד, חודש של דייטינג רציף), בהנחה שיש לו בסיס מספיק טוב להתפתח – הוא מוצא חן בעיני, אני נמשכת אליו, כיף לנו יחד, יש לנו על מה לדבר ולא רק שכל דייט מספיק טוב כדי להמשיך לדייט נוסף, אני אפילו מחכה לדייט הבא בכליון עיניים.
אל תטעי, אני לא מדברת על רגש ש"גדלים אליו" משידוך כפוי, אני לא מדברת על להכריח את עצמך (כי "אולי משהו דפוק אצלי") ואני בטח ובטח לא מדברת על איזו תפיסה היפר ריאליסטית שלא מאמינה ברומנטיקה (אני אגב, תופסת את עצמי כסופר רומנטיקנית). אני מדברת על הבנה.
אני מדברת על סבלנות (מצרך נדיר בתרבות האינסטנט ואיזו זקנה זה גורם לי להישמע אללה איסטור). אני מדברת על לנשום שנייה ולהבין, שאם זה לא קרה בדיוק באותו הרגע בו ציפיתי שזה יקרה, זה לא אומר שזה לא יבוא.
אני לא אומרת שאותה התאהבות מטורפת לא יכולה לקרות ואני גם לא אומרת שכל בחור שפגשתי העונה להגדרה "בחור טוב", נגע בהכרח בציפור הנפש שלי, אבל… בטח לא פסלתי מישהו לפני שהתחלתי להכיר אותו.
כי בסוף היום, במה אנחנו באמת מתאהבים?
במראה?
בגובה?
בקוביות בבטן?
בזין? (פויה, איזו שפה גסה)
לראות מעבר
מראה או כל דבר חיצוני הקשור לקליפה או תדמית מסוימת של בנאדם (בין אם נבנתה על ידו ובין אם על ידי החברה), הוא דבר מתעתע… וזה לא כי אני איזו בחורה עמוקה במיוחד וכבר הצהרתי על עצמי שאני שטחית גאה. ההתאהבות שאני מדברת עליה (ומכאן גם יבוא חוזקו של הקשר), היא התאהבות בבנאדם (נשמע בסיסי, לא?).
לא במה שהוא מייצג,
לא באיזו תמונה מושלמת שדמיינתי,
לא ברעיון של איך נראה יחד כ- power couple.
וכדי להתאהב בבנאדם
צריך להכיר אותו.
את המהות שלו.
את התכונות שלו.
את מי שהוא באמת.
וגם… את מי שאני איתו ומה קורה כשאנחנו ביחד.
הרי אם אתאהב במישהו, העיניים שלי ישדרו פיזית למוח, שהוא הדבר הכי יפה בעולם. ובעיניים האלה שלי, אני כנראה אראה אותו כפי שאף אחת אחרת לפני לא ראתה.
אז איך אני בוחנת את עצמי כדי לדעת האם מה שאני מפרשת כ"התאהבות בבנאדם" היא בעצם התאהבות בפיקציה – כלומר, התאהבות ברעיון או התאהבות במה שהוא מייצג עבורי?
שאלה טובה!
לפעמים, אנחנו כל כך רוצים להרגיש, כל כך רוצים שהפעם זה יהיה זה, כל כך רוצים להאמין שהנה סוף סוף זה קורה גם לי… ולרצון הזה יש כוח וחיים משל עצמו לעיתים. הכוח שלו יכול להיות עד כדי כך חזק, שהוא יכול לנהל אותי, לערפל את שיקול הדעת הטוב שאני יודעת שיש לי ואשכרה לעשות לעצמי "שטיפת מוח" ולאותת לגוף (לב) שלי שהנה הנה, אני כבר מפתחת סוג של רגשות לבנאדם. אלוהים יודע/ת שלא פעם ולא פעמיים ירדתי כל כך נמוך עם בחורים שיצאתי איתם (היום זה לא היה קורה), או הייתי מוכנה להסתפק בכל כך מעט (היום זה לא היה קורה #2), רק כי חשבתי או קיוויתי שיצא מזה אולי משהו (ואני ממש לא מאלה של להיות עם מישהו רק כדי שיהיה לי מישהו – עובדה שרוב הזמן לא הייתי בזוגיות).
אז איך בכל זאת יודעים אם זה אמיתי ולא מאווים אחרים תת קרקעיים שמתעתעים בי? זו כנראה אחת התשובות המעצבנות עלי אדמות (וגם היא לא אבסולוטית), אבל בסופו של יום זה כנראה תמיד… מבחן הזמן.
כמו שיר טוב.
יש את השירים האלה, שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי ומעודכנת ואפילו סקסית, בעיקר אם אני מכירה את המילים ויכולה לצרוח אותן יחד עם הקול מהרמקול (בליווי כוריאוגרפיה שלא היתה מביישת את האודישן שלי לפוסיקט אם היה אחד כזה). אבל איך אני יודעת באמת אם אני אוהבת את השיר?
אם כיף לי לחזור אליו גם אחרי שסיימו לטחון אותו (גלגלצ) כל שעה ברדיו. אם כשאני שומעת אותו פתאום אחרי חודש וזה עושה לי טוב. ככה אני יודעת. אם עומד במבחן הזמן… אבל לא סתם עומד, אלא עושה לי כיף בכל פעם מחדש כמו בפעם הראשונה (בערך).
אני יודעת שלפעמים זה יכול להרגיש אמיתי. כלומר, היו מקרים שבאמת האמנתי באותו הרגע שהתאהבתי בבנאדם (ואולי באמת התאהבתי בחלקים ממנו), אבל בדיעבד הבנתי שמה שבאמת משך אותי בו, ענה לי קודם על צורך אחר שבדיעבד הסתבר, שהוא לא החשוב ביותר. הוא לא עמד במבחן הזמן, כי בסופו של יום, מה שבאמת הייתי צריכה צף על פני השטח, וחשף בפני את "הפרצוף האמיתי" של הקשר הזה. אני אתן דוגמא.
יצאתי פעם עם מישהו, ארכיטקט. היו לו את כל הדברים הנכונים: הלוק, השפה, הלבוש, הדירה, המגניבות, הפוזה, הכסף והסטייל. הוא הקסים אותי והיה לי כיף איתו, ועד כמה שאני זוכרת, חיכיתי לכל מפגש. בהתחלה, לא שמתי לב לזה, אבל ככל שהמשכנו לצאת, חודש וחצי בערך, משהו לא ישב לי טוב. כל הזמן הרגיש לי שמשהו חסר שם ולא ידעתי לשים עליו את האצבע בדיוק כי הכל התנהל "לפי הספר", כביכול. יום אחד הבנתי. הבנאדם לא חילק לי מחמאה אחת מהרגע הראשון שראה אותי. כלומר, אולי בעולם שלו כן, אבל אני לא זוכרת פעם אחת שאמר שנראתי טוב למשל או כל מחמאה שיטחית אחרת שעושה לי להרגיש הכי בעולם לרגע אחד. הוא בוודאות נמשך אלי, אבל שום מחאה. כלום. גורנישט.
עכשיו, מה זו מחמאה בעצם? זה לא העניין של המילים אלא משהו עמוק הרבה יותר… זה עניין של פירגון, של לטרוח לשקף לצד השני איך הוא בעיניך, של לתת לו ביטחון בקשר… המשמעות האמיתית של מחמאה בעיני היא הרבה יותר מסך המילים של "את ממש יפה", אם אני צריכה לנתח את זה… ואת העניין הזה לקח לי זמן להבין.
אני יודעת ש"חוכמת הבדיעבד", היא לא בדיוק איזה כלי פרקטי שאפשר עכשיו ללכת ולעשות איתו משהו. מה שכן, "שכר הלימוד" הזה, יקר מפז כי זה עזר לי לחדד מה אני בדיוק צריכה ולהבין ולהיות מודעת לדברים (או מלכודות הדבש) שאני יודעת שנופלת לתוכן שוב ושוב וזה עזר לי להסיק מהעבר לטובת העתיד – תמיד לבדוק את עצמי האם אותם הדברים ששבו אותי בבחור מסוים, הם שוב אותה הפיקציה שאני נוטה ליפול ברשתה או שהפעם אולי זה אמיתי.
דוגמא נוספת: באחד הדייטים הבודדים שהיו לי עם הבחור שסיפרתי עליו כאן, זה שיותר מכל התגלה כפיקציה אחת גדולה, קבענו להיפגש בבר מסוים. הוא, לפי כל גינוני האבירות שהכיר היטב, חיכה לי שם והקדים לתפוס מקום על הבר. ואני… אני הקפדתי לא להגיע בזמן, כדי להיכנס כמו מלכה לחדר, עם ההופעה הפצצתית שתכננתי מבעוד מועד. היום אני יודעת להגיד שכל האקט הזה היה חלק מהצ'רמריות שלו ולא המהות שלו. להבדיל, המיסטר שלי, עושה את אותן המחוות, אולי בפחות צ'ארם, אבל עושה דברים, יום יום כל הזמן. אז ברור שזה אולי חלק מתהליך החיזור, אבל אם בסוף זו הצגה אחת גדולה וחד פעמית או קצרה, נידון על המסך לרדת בסופו של דבר.
רובנו "אוכלים קודם עם העיניים", אבל לפני שאני פוסלת מישהו על הסף, אני שואלת את עצמי, מה אני רוצה להרגיש קודם: התאהבות פיזית (משיכה חייתית ראשונית) שתוביל אולי להתאהבות בבנאדם או התאהבות בבנאדם שאיתה כנראה תבוא גם כמעט מיד, ההתאהבות הפיזית (משיכה עם כוונה שמעבר לייצר פראי). (אני לא באמת שואלת את עצמי באותו הרגע (בואו), אבל אם הייתי צריכה להכניס את הדברים למעבדה, זו היתה שאלת המחקר).
נדירים הם המקרים בהם ההתאהבות היא כלל מערכתית, טוטאלית, הכל קורה כאן ועכשיו וזה גם כל כך טוב שזה באמת מחזיק לאורך שנים. בעסקי הלב אין הגיון, אבל אם היה אחד כזה, הרי לפי ההגיון הבריא, זה רק הגיוני שיהיה זה דבר המוביל לדבר.
כמה התאהבויות חזקות, מטורפות ומהירות מהשנייה הראשונה אנחנו באמת מכירות שהפכו לקשר חזק של שנים? במספרים, כמה באמת יש כאלה? יש אולי הרבה שטענו שזו היתה החוויה שלהם, שהם ידעו, פשוט ידעו., אבל סטטיסטית (לצערי הרב), הם כנראה טעו באבחנה. כלומר, אני מאמינה שבאותו הרגע הם באמת הרגישו את זה, אבל מבחן המציאות והזמן הוכיחו אחרת. אהבה היא דבר דינמי ולכן, גם אם זה התחיל בגל גדול, זה לא אומר שזה לא יסתיים בקול נפץ גדול עוד יותר… על הסלעים – ולהיפך. שומדבר לא אומר שומדבר ולכן, אני לא אוהבת הצהרות בומבסטיות, לכאן או לכאן.
את רוצה לוודא שאת לא מפספסת הזדמנות למשהו טוב
הרגש המדעי
יש שיגידו שהתאמה זה קודם כל עניין של כימיה.
כלומר, ברגע שמולקולות של שני אנשים שמתאימים נמצאות בחלל מסוים, תיווצר איזושהי ריאקציה כימית שתגרום להן להימשך האחת אל השנייה באוויר, והדבר הזה מתורגם לפעולה פיזית שמניעה את הנשאים שלהן (גבר, אישה) למצוא האחד את השניה מהצד השני של החדר, ולהתחבר ולהתקרב ולהתאהב… כלומר, החיבור הפיזי בא קודם בהכרח.
אפשר כנראה להניח שמישהו פעם באיזושהי אוניברסיטה חשובה ונחשבת הוכיח את זה מדעית. אמממה, לא בטוח שאני "קונה" את זה. יש בערך מיליון תיאוריות וספרים ומחקרים שניסו להסביר מה גורם לשני אנשים זרים שנפגשו כך סתם להימשך ועל מה מבוססת ההתאמה ביניהם (ובלי הורוסקופים או מחשבוני שקר אונליינים בבקשה). אחת מהן למשל ,טוענת שמידת ההתאמה בין שני אנשים מבוססת בכלל על "פצע ילדות" משותף. כלומר, משהו שכל אחד מבין בני הזוג חווה בנפרד בילדותו, אבל הפצע הוא אותו הפצע (נגיד, הרגישו שלא ראו אותם מספיק) ומכאן גם תבוא האמפתיה ההדדית הגדולה והחיבור החזק שלא בהכרח ידעו להסביר אותו.
לפי איך שאני רואה את זה, סיפור תולדות האנושות התקיים שנים על התיאוריה הזאת. יותר מזה, לסיפורים ומיתוסים (היום קוראים לזה הוליווד) יש תפקיד חשוב ונכבד בהיסטוריה. הרי מהי היסטוריה אם לא סיפורים המועברים מדור לדור… כשאפשר בהחלט להניח שחלק גדול מהם, הומצאו במוחם הקודח של הוגי דעות בכדי להמשיך ולהנציח את הפאתוס של איך גבר ואישה אמורים להתאהב (כלומר לעשות ילדים), וכך בעצם, להבטיח את המשך קיום המין האנושי. תפקידם ההיסטורי של מספרי הסיפורים בעיני, הוא מעל הכל סוג של מנגנון שכנוע ושימור עצמי, של כלל האנושות, וסיפורי הפנטזיה היפים הללו שסופרו לאורך השנים, הם הגלגלים הנסתרים שמניעים את הבטחת המשך תהליך ההזדווגות, כלומר, תעודת ביטוח להמשכיות האדם.
אגב, המסקנות והתיאוריות המחקריות שלי, קבילות מדעית אך ורק במה שנקרא האוניברסיטה של החיים (כפי שיש כאלה שאוהבים לכתוב בפרופיל ודילגו על הקטע של לבדוק את האפקטיביות של שם התואר הזה) ומבוססות רק על הסיפורים שלי ושל חברותיי בספר דברי הימים של טינדרולוגיה.
זה לא עניין של פשרה או הנמכת ציפיות
אי הופעת ניצוצות מהרגע הראשון והעובדה שזה רק "מספיק טוב" לדייט נוסף לא מעידים על פשרה! אני אחדד: זה שעיניך היפות לא היו מזוגגות במבט חולמני ומאוהב מהרגע הראשון + העובדה שזה רק "מספיק טוב" (כביכול) לדייט נוסף, לא מעידים על פשרה!
זה שלא ראית מטוסי סילון מציירים שובל של לב מושלם בשמיים, זה שלא היתה שם התפוצצות זיקוקי דינור שהזניקו את הלב שלך מאפס למאה שמונים מהשניה הראשונה או זה שלא התחשק לך לקפוץ עליו ו"לאנוס" אותו או העובדה שהיה רק 'נחמד' כביכול ולא 'וואו מטורף', לא אומר שאת מתפשרת בזה שאת מסכימה להיפגש עם הבחור לדייט נוסף.
הדבר היחיד שזה אומר, זה שנפגשת עם מישהו, ונהנית בחברתו וזו אופציה שכדאי אולי להמשיך ולבדוק. למה? כדי למצות אותה. את רוצה לוודא שאת לא מפספסת כאן הזדמנות למשהו טוב, לפני שאת מורידה סופית את הגרזן וממשיכה הלאה. וכאן לצערי, אנחנו נופלות, והרבה. (תזכורת לחלום ושברו כאן, תקראי!)
הפער של מה שדמיינו, לבין המציאות, יכול להיות מאכזב ובעיקר, להוביל אותנו לפרשנויות, או הסקת מסקנות פזיזה ומוטעית לפעמים. בין אם זה בגלל איך שתמיד דמיינו את זה, בין אם זה בגלל תפיסות של איך אנחנו חושבות שזה אמור לקרות (או להרגיש) ובין אם זה סצנות מסרטים שגדלנו עליהם (סרטים שכתבו תסריטאים מקצוענים, כן? כלומר, סצנות מבוימות להפליא אשכרה יצרו אמונות תרבויות נרחבות של איך זה אמור להיראות. זה סרט, כן? אחד כזה שלקחו מלא בעלי מקצוע טובים, שמו על סט אחד, צעקו אקשן ומכרו לנו אחר כך במחיר מופקע פלוס פופקורן, רק כדי שניתקע עם הסצינה הזו בראש ונידפק פור לייף. סרט).
קו התפר, או התהום הזו, שבין שני העולמות – פנטזיה לעומת מציאות – הוא בית הקברות של הזדמנויות לא מנוצלות. כאן מונחים להם כנראה, אלפי דייטים, או מפגשים או התחלות של מה שהיה יכול להסתיים כסיפור אהבה יפה. באמת יפה.
אז למה שלא תתני לעצמך את הצ'אנס לגלות… אבל באמת?
סיפור שהיה:
אני מכירה מישהי שהכירה בחור מהמם.
באמת, בחור מדהים!
אממה, הוא לא היה בדיוק מלך היופי… או לפחות לא המישהו שהיא דמיינה לעצמה שבסוף "תגמור" איתו… אבל בינה לבין עצמה היא ידעה שהוא עושה לה טוב. במשך חצי שנה היא "החביאה" אותו.
החביאה מהחברים, החביאה מהמשפחה, החביאה.
אני מאמינה שאחרי שהשכילה להבין שהוא שווה יותר מכל מה שיגידו (או לא),ואחרי שפתרה את העניין הזה בינה לבין עצמה (הרי זה רק בינה לבין עצמה), היא הציגה אותו לראווה ובגאווה.
בסוף הם גם התחתנו. ויש להם שני ילדים. והם מאד מאושרים. ואוהבים. ועד היום, היא מציגה אותו… בגאווה!
סוף סיפור.
אני יודעת.
זה נורא קשה לסנן את הרעשים מבחוץ והקולות הפנימיים שבראש של "מה יגידו". זה נורא נורא קשה לשחרר את האחיזה בתדמית שהיינו רוצות לייצר כשנציג אותו בפני הסביבה הקרובה אלינו ובפני אנשים שאנחנו מחשיבים את דעתם – הוא טייס או עובד הייטק, וגבוה, ומשקיע בבורסה ו… כאילו שזה הופך אותו לבן זוג טוב יותר – כלומר אולי תדמיתית כן, אבל זוגית לא בהכרח. לא חסרים חארות כאלה (ולא סליחה על השפה) שמשחקים בדיוק על הטיקט הזה – אולי כי זה הדבר היחיד שיש להם להציע ומצליחים ליהנות מהספק… יש כאלה לא מעט, ואני בעצמי הייתי כזו תקופה ארוכה, שמוכנות להסתפק בפירורים כשיכולנו לקבל את העוגה עצמה ובמלואה, כי הצורך של "מה יחשבו עלי" כנראה חזק יותר מהצורך של "מישהו שטוב לי איתו" ואולי, אולי זה מה שבאמת עושה להן טוב. אצלי זה היה עניין של התפכחות, הבנה וארגון מחדש את זה סדרי העדיפויות שלי.
מה שכן, תזכרי שבסופו של יום, זו את שחוזרת לבד הביתה עם המחשבות למיטה הריקה. זו את שעדיין לבד בזמן שכל האלה ש"חושבים" נוסעים להם לחופשה רומנטית בחגים, וזו את, ורק את, שיודעת מה (באמת) עושה לך טוב.
"המצליחנים"
מכירה את אלה שאומרים: "ידעתי כבר מהרגע הראשון שהיא/הוא יהיו בעלי/אישתי?" אז זה לא שאני לא מאמינה להם… אני פשוט פחות מאמינה ב"ידעתי כבר מהרגע הראשון" כמדד להאם זה כן או לא. ואם לא הרגשתי את זה, אז זה אומר בהכרח שזה לא?
מי אמר, הם?
מי הם?
אין לי ספק שהרבה מאלה שמתפארים בעובדה שהם "ידעו שזה זה" כבר ברגע הראשון, ידעו היטב שזה ממש לא זה, ברגע האחרון כשנפרדו לשלום, ולתמיד. גם אלה שהסתכלו האחד לשניה בעיניים, ודקלמו בגאון את "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" בשמלה לבנה וחליפה נוצצת, אותם אלה שביימו לעצמם את התפאורה האולטימטיבית בשווי של מאות אלפי שקלים כדי להגיד את זה, גם הם, לא בדיוק ידעו לצפות באותו הרגע, שמבטי האהבה שהחליפו מתחת לחופה, יתחלפו יום אחד במבטי תיעוב (בחלק מהמקרים) מתחת למדרגות הרבנות. לא אני אמרתי. סטטיסטיקות הגירושים אמרו. אז מה "הם" יודעים?
אנשים אוהבים לספר סיפורים ועל הדרך גם לומר לך איך לחיות את חייך אם אפשר. והמור"קים האלה שהם כל כך אוהבים לספר, גורמים להם להרגיש טוב, בעיקר לגבי עצמם. ולמה זה גורם להם להרגיש טוב לגבי עצמם? הביג לייק, מאות התגובות ואלפי לבבות האינסטנט באינסטה שהם (אנחנו) מקבלים, הם הגרסא המעודכנת למבטים מעוררי קנאה ומהווים את אותו אישור לתמונת המראה שרובינו מנסים לצייר נואשות – תמונת המראה של איך היינו רוצים שאחרים יראו אותנו ומספיק מבט אחד חטוף, על קיר הציורים הגדול בעולם – הפיד.
שם כולם הרי יפים, מצטלמים טוב (בפילטר), טסים כל היום לחופשה מושלמת באיזה אי אקזוטי עם ים כחול כחול (פילטר #2)… כולם מצליחנים, כולם חיים את ה-חיים, כולם מאושרים.
זה לא חדש שרובנו זונות של לייקים ושהפיד סופג הכל. מה שכן, כל אלפי הלבבות ומילות האהבה שקיבלנו בלחיצת כפתור, כנראה לא יהיו שם כדי לאחות לב שבור אחד ביום שאחרי.
אז למה אני טורחת לספר את כל זה?
לא כי אני צינית, ולא כי אני לא אוהבת הצהרות אהבה בפומבי, ולא כי אני באה לצייר את המציאות בצבעים מדכאים. אחרי הכל, תהיה זו צביעות מצידי, כיוון שאני ארגנתי לעצמי בדיוק ערב כזה (רק בתקציב יותר צנוע והיה ערב מושלם).
אני טורחת לספר את זה, בעיקר כדי להזכיר שמאד קל להתפתות ולהאמין לאותם סיפורים שאנחנו כל כך אוהבים לקנא בהם. אנחנו רוצים להאמין בזוגיות המושלמת שלהם ובסיפור ההיכרות המושלם שלהם לא פחות. אנחנו אוהבים לחיות את הפנטזיה הזו, גם אם דרך עיניים של אחרים, ולו לרגע אחד. למה? כי אולי יום אחד, הפנטזיה הזו תתממש גם עבורנו, בדיוק כפי שפינטזנו.
כמעט מפתה להשתמש במשפט "לא כל הנוצץ זהב", אבל תהיה זו קלישאה קלישאתית מדי, אפילו עבורי.
בקיצור, כשאת בדרך לדייט הבא שלך, תני לו צ'אנס כי אולי אולי תגלי אפילו… שהוא שר ממש מהלב.
Miss M
אף אחד לא אוהב ספאם.
אז תדעי שאם אני כבר שולחת, עלה פוסט חדש או קרה משהו ממש מעניין.
* לא ייעשה שימוש בכתובת המייל לצרכים מסחריים כי הפרטיות שלך חשובה לי