אני לא מאמינה בקונספט של 'האחד' ומשפטים כמו: 'לכל סיר יש מכסה' יכולים ממש לעצבן אותי.
להמשיך ולחפש את ה'אחד', תמיד אפשר והפחד מלהפסיד את מה שמפספסים "כי מעבר לפינה נמצא אולי משהו יותר טוב", תמיד יהיה שם. אני חושבת שיש כל מיני סוגי גברים על כדור הארץ, ומאמינה שאם הייתי פוגשת את כולם היה יכול להיות חיבור ממש טוב עם כמה וכמה מהם, כנראה אפילו זוגיות מוצלחת. אני לא חושבת שקיים רק אחד שבתוכו גרה ציפור הנפש התאומה שלי והוא
מסתובב לו אי שם, רק מחכה להתגלות. לא. בסופו של יום מגיע השלב שבו אתה רוצה להתקדם מהמרדף אחר 'בן זוג לחיים' ופשוט לחיות אותם, רק עם בן זוג.
אני לא מדברת על פשרה.
אני גם לא מדברת על להיות עם מישהו רק כי זה מה שיש כרגע בנמצא – מעולם לא עלתה בדעתי המחשבה שהזוגיות שלי עם המיסטר (או הוא עצמו כבנאדם) הם פשרה כי זה מי שפגשתי בשלב זה. בחיי.
אני מדברת על להיות כנה עם עצמי ולהיות מחוברת ליכולות שלי.
אני מדברת על הבנות.
הבנה של יכולת ההכלה שלי לכמות הגברים שאני יכולה לפגוש, הבנה של גבולות גזרה,
הבנה שזמן (לא שעון ביולוגי) הוא משאב מוגבל, הבנה שאין אידיאל אחד ושהסוד האמיתי טמון בשילוב הצבעים והצורות שארוזות בכל אחד ולא הצבעים והצורות עצמן.
מעל הכל ההבנה ליכולת (האמיתית) שלי להכניס מישהו לחיים כדי לבנות איתו משהו שהוא יותר מ-רק אני לעצמי.
אז נכון שצריך רק אחד, אבל אין רק אחד שנכון לנו וסיר שיעמוד על אש קטנה ופשוט יחכה, לא בהכרח ימצא מכסה. אמרנו שאנחנו בעסקי פתיחת האופציות, לא?
Miss M