דייט בשבוע

סיפור על שיפוט מהיר ועצבני, על רצון לבטל ברגע האחרון ועל קול ההגיון, או במילים אחרות… הדייט הראשון שלי ושל המיסטר: זה היה יום שישי, יום מעולה מבחינתי לדייטים כי מי באמת יוצא ביום הזה… אני וקפטן אמריקה סיכמנו על להיפגש עוד כשדיברנו בחמישי וסגרנו על סביבות תשע וחצי-עשר (אמרנו שנהיה בקשר), שעה סבירה לדייט סה"כ.

לי, כמו בכל שבוע, היתה ארוחה משפחתית ב- 7 בערב, וכמו הפריק קונטרול שאני כבר היה לי תכנון שלם וברור לערב: נבוא, נאכל, אחתוך מוקדם, 30 דק' נסיעה חזור + למצוא חניה, 15 דק' החלפת בגדים והתארגנות, 7 דק' הליכה לכיוון.
אמנם לא דיברנו (יעני, הסתמסנו) כל היום, אבל היה לי ברור שהדייט שלנו על ON ושנפגשים.

הצד שלה:
18:00 – עוד לא סימס אבל חשבתי שעוד מוקדם והכל טוב.
19:00 – עדיין דממת אלחוט.
19:30 – מתחילה להתעצבן… אני צריכה לדעת מה קורה ואיפה אני עומדת כי בתשע גג אני כבר צריכה להתחיל להתניע לכיוון ת"א.
19:45 – שום הודעה על צג הטלפון והעצבים שלי כבר משתוללים. אני בדיוק אחרי סדרה של כמה ששיחקו לי אותה "הנעלמים" באפליקציה ועכשיו הבחור הזה הולך לתקוע לי ברז בזמן אמת?! יוצאת החוצה למרפסת עם סיגריה, מצית ואצבע חמה מאד על ההדק, יושבת וחושבת מה אני הולכת לכתוב לו ואיך הוא הולך לחטוף עכשיו גם בשביל כל הקודמים לפניו.
19:50 – מקלידה בטירוף. מוחקת ומקלידה, אבל בטירוף!
לא זוכרת מה בדיוק כתבתי אבל רוח הדברים היתה: "אם לא מתאים לך להיפגש, יכולת פשוט לומר ולבטל, בזמן! למה למרוח אותי, מה הבעיה פשוט להיות גבר ולומר, לא בא לי, לא מתאים לי. הכל טוב. מבחינתי לא נפגשים היום או בכלל." כזה, רק בעצבים.
20:00 – מצאתי את המילים המושלמות להודעה ארסית במיוחד. יושבת ומסתכלת על הטלפון, לוקחת שאכטה של "אני מבסוטה מעצמי על הניסוח" ותוהה האם לשלוח את ההודעה או לא. בחיי שאני לא יודעת מה עצר מבעדי פשוט ללחוץ על Send באותו הרגע.

אולי היתה זו רוח הקודש ואולי היתה זו ההכרה שחזרה אלי לרגע אחד של שפיות.
מה שאני כן יודעת זה שלא שלחתי בסוף את ההודעה כי אמרתי לעצמי שזה לא בכבוד שלי לכתוב דבר כזה, זה לא הפיתרון האלגנטי שייצג אותי נאמנה לשפוך את התסכול המצטבר שלי בהודעת שטנה משוייפת היטב ואני לא רוצה (או מתכוונת) להיות איזו ממורמרת אחת – מאד פחדתי ליפול לקלישאה הזו – הכרתי כמה כאלה וממש לא רציתי להיות כמותן.

הסתכלתי שוב על הטלפון, סגרתי אותו בעצבים והספדתי בלב את הערב הזה רק כדי לחזור פנימה עם זנב מקופל בין הרגליים (אחרי שהצהרתי מבעוד מועד שאני יוצאת מוקדם יותר), כדי להמשיך לשבת עם כולם ולחייך כאילו כלום.

וכל הזמן הזה…

הצד שלו:

20:30 – הודעה נונשלנטית על הצג מהאדון בכבודו ובעצמו: "מה קורה, הרגע קמתי. אז איפה ומתי בא לך להיפגש?"

אני:

ברטרו-פרספקטיבה, אני לא יודעת למה עדיין בחרתי להיפגש איתו. אני כן זוכרת שההתנהלות הכללית שלו הותירה רושם של "רציני" והיתה חמודה, ונכון שזה לגמרי לא לעניין שיצר קשר רק עכשיו (ולא בצהריים נגיד), אבל החלטתי לאסוף את עצמי מחדש, להתאפס ולהמשיך בתוכנית כרגיל (לבנאדם שאני מאד קשה לעשות group-Re ,במיוחד אחרי שאני כבר שעה וחצי אוכלת סרט ואחרי שעשו לי קצר בלו"ז. זה משבש לי את המערכת שכבר מתוכנתת בראש לערב אחר ולא היה לי קל לנתב את עצמי מחשבתית בחזרה למסלול המקורי) כי הרצון והצורך שלי לזוגיות באים לפני ארוחת ערב משפחתית עם כל הכבוד.

אז אמנם הלכתי בדרך לדייט עם פרצוף קצת חמוץ וסקפטיות מסוייגת (בכל זאת בנאדם), אבל אני זוכרת שכל אלה חלפו עם הרוח כשהוא נופף לי לשלום מצידו השני של הכביש… ולא כי היתה זו 'אהבה ממבט ראשון', ממש לא. לא יודעת לשים במדויק את האצבע, אבל משהו בו שידר לי שאכלתי והאכלתי את עצמי סרט על לא כלום ושפטתי אותו עם כל ההיסטוריה והמטען של כל הקודמים לפניו כשהוא… הוא בא נקי. פשוט לדייט, פשוט להכיר אותי.