רוצה להיות מעודכנת?
אף אחד לא אוהב ספאם.
אז תדעי שאם אני כבר שולחת, עלה פוסט חדש או קרה משהו ממש מעניין.
* לא ייעשה שימוש בכתובת המייל לצרכים מסחריים כי הפרטיות שלך חשובה לי
שי שרי (במקור מצרפתית),
הסיפור שלנו מתחיל מסלייד אחד קטן לימין במקום בו לא האמנתי שצומחים סיפורי אהבה גדולים – הטינדר. ולחשוב שכמעט ולא נפגשנו כי אתה סתם קמת מאוחר ואני מיהרתי לשפוט.
מפרספקטיבה של גיל ונסיון אני יודעת לומר, שכשיודעים לסנן את התפל ולשים את הציניות בצד, מבינים שהפנטזיה היא אכן פנטזיה ומה שקובע באמת זה הרגעים הקטנים, האמיתיים האלה, מהחיים.
ודווקא מהמקום בו שיחררתי את הפנטזיה, מצאתי אותה.
מצאתי איתך את הזוגיות שהיא כל מה שדמיינתי ואיחלתי לעצמי.
מצאתי את הרגעים הקטנים.
הרגעים שאנחנו שמים מוזיקה טובה ומבשלים יחד (כלומר, אתה מבשל ואני עושה את כל מה שמסביב)
הרגעים של להדליק דוד לשני כי יודעים שמקלחת טובה תרפא יום קשה
הרגעים של לחלוק יחד בחירות תרבותיות שלא דמיינו אפילו (אומנות בצרפתית בשבילך ו"קצת" סופר הירוס בשבילי לאיזון)
הרגעים של לשאול ככה סתם באמצע היום מה קורה ולומר שחשבתי עליך
הרגעים של שיר טוב שעושה לנו להתחיל לרקוד בספונטניות בבית
הרגעים שמתפלספים יחד על אקטואליה, על פרשנויות או על משהו חדש שלמדנו
הרגעים שמחכים לאכול יחד ארוחת ערב…
וזה לא מובן מאליו…
(1.3.18 חלק מהמילים שלי לשי ביום החתונה)
זה התחיל מפוסט בקבוצת פייסבוק. פוסט תמים, באמת.
לא היה לי מושג, עד כמה נגעתי בעצב חשוף.
מחומרים שנכתבו לאט לאט בשעת לילה מאוחרת, עד מיילים שנשלחו בתפוצה בשבת בבוקר (כדי להספיק לקרוא עם הקפה), ולבסוף האתר הזה, כי בכל זאת אנחנו ב- 2019. אני כתבתי ואתן קראתן את עצמכן מבין השורות. מקדישה את האתר הזה לכן, המאמינות, שעם כל הציניות המשתוללת שם בחוץ, עדיין יש תקווה… לאהבה.
מה שקובע באמת זה הרגעים הקטנים
כבר הרבה זמן שאני אומרת שאכתוב על זה וכבר תקופה ארוכה שיש לי שיחות עם חברות מהממות שאני אוהבת ומעריכה, על התסכול המתמשך מעולם האונליין דייטינג, שלצערנו או שמחתנו, הוא הכלי הנגיש ביותר להיכרות היום מהסיבה שהרוב פשוט נמצאים שם וזה נגיש בכל יום, בכל שעה.
מי שמכירה אותי יודעת שאת קפטן אמריקה הפרטי שלי, הכרתי בטינדר, מה שמעולם לא חשבתי שיקרה כמובן (לילדים תכננתי לספר סיפור אחר). אחרי כמעט שלוש שנים יחד (הזוגיות הארוכה ביותר שהיתה לי) אני עדיין אומרת WOW, ואיזה מזל שאיפשרתי לעצמי לצאת מאזור הנוחות והאוטומטים שלי ע"י מניפולציות עצמיות שהייתי צריכה לעשות.
מי כמוני יודעת כמה קשה להכיר היום (חגגתי השנה 38) ומי כמוני, יודעת גם כמה קל לשכוח ברגע שמצאת בן זוג – החוויה של להיות החברה מהצד השני של "הזאת שבדיוק נכנסה לזוגיות" לא זרה לי. אז אני לא שוכחת בכלל ואני בהחלט זוכרת כמה 'שיט' יש שם בחוץ וכמה שהדרך היא מייאשת ומתסכלת… אבל, אני גם יודעת שפעמים רבות אנחנו יכולות לפספס בחורים ממש טובים בגלל תפיסות שונות, שפעמים רבות בעיקר שמות לנו מקלות בגלגלים, או גול עצמי אם תרצו.
החלטתי להעלות על הכתב כמה כללי אצבע (ומחשבות) שעבדו עבורי ועבדו היטב.
אין לי ספק שזה עזר לי למצוא את ה- Happy ending האישי שלי (לפחות בינתיים), ולפרוטוקול יאמר שאני מדברת אך ורק מהנסיון האישי ותפיסת העולם שלי.
אני רק בחורה שממש רצתה להכיר בחור.
לא בעל, לא חתן, ולא אבא לילדים שלי אלא שותף לחיים. בן-זוג.
זהו המקרה הפרטי שלי ואני יכולה להניח (או אולי להיות בטוחה), שהלך המחשבה שליווה אותי לפני ובזמן התהליך לא היה ייחודי עבורי, ולכן מאמינה שיש כאן נקודות אוניברסליות למחשבה שיכולות להיות נכונות לכל מי שתקרא את זה.
ועוד קטנה לפני שקופצים לביקור בטינדרלנד, כשהתחלתי לכתוב לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ארוך כל כך, ולכן החלטתי לחלק את זה לשלושה חלקים (כך נכתב במקור) – אך בזכות העובדה שדיברתן אלי חזרה, נזכרתי בדברים נוספים ששווה להתייחס אליהם, ושהולידו את הבלוג הקטן הזה).
ביסים קטנים וכייפים זה יותר קל לעיכול ונותן זמן לדברים לשקוע. אמנם לקח לי המון זמן למצוא זוגיות, אבל יכולה לומר שבהרגשה הפנימית שלי מעולם לא התייאשתי או הרגשתי נואשת.
אז קחו נשימה עמוקה וקחו הכל כהמלצה, השימוש על אחריותכן 🙂
מקווה שזה יהיה קריא,קליל, מהנה,ומאיר עיניים… או לפחות יתן קצת חומר למחשבה.
Miss M
אף אחד לא אוהב ספאם.
אז תדעי שאם אני כבר שולחת, עלה פוסט חדש או קרה משהו ממש מעניין.
* לא ייעשה שימוש בכתובת המייל לצרכים מסחריים כי הפרטיות שלך חשובה לי
