התקווה

זה היה יומולדת 35 שלי (חוגגת בספטמבר) וכמו בכל יומולדת אני משתדלת לא להיות בארץ.
זוהי התקופה האהובה עלי ביותר לטוס, כשעוד אפשר לתפוס דיל מעולה, להנות משמש מפנקת ואחרונה לעונה, אוכל טוב ובעיקר, בלי רעשי רקע של ילדים ומשפחות. נסעתי עם חברה טובה לריזורט מהמם ומפנק שהכניסה אליו היא מגיל 16 ומעלה.
כמה יוקרתי היה המקום?
הבל בוי הסיע אותנו לחדר על קלנועית גולף ולשנייה וחצי הייתי בסרט של "סקס והעיר הגדולה" מנופפת לכל האנשים הפשוטים לשלום מבעד לכובע רחב השוליים שלי, ובדיוק כשהתחלתי לנופף ביד ענוגה, עצרנו. 50 פאקינג מטר. זה היה החדר הכי זול (מסתבר) והכי רחוק מהבריכה וזה עלה לנו הון תועפות וכל זה עוד ב- Season Off.
ככה יוקרתי!
מה גם שלא לקחתי בחשבון את העובדה שמקום עם כניסה מגיל 16 ומעלה, אומר מקום רומנטי לזוגות בעיקר, כך שעם כל היופי הזה של AIR THE IN IS LOVE ,שטפתי את העיניים במשך חמישה ימים והעיקר ששמחתי שלא יהיו ילדים.

ואם הייתי צריכה עוד דובדבן מעל הכל, בדיעבד הסתבר שכל אחת מאיתנו ארזה ליוון גם את המשבר האישי שלה והריזורט שהיה "הכל כלול", כלל באמת גם המון בכי וחפירות כואבות, ותהיות ומחשבות ועוד קצת בכי… ופחות את הקטע של האשכרה להירגע.

היא בדיוק היתה במערכת יחסים עם מישהו שהאכיל אותה סרטים ואני בעיקר בכיתי על מר גורלי.
בכיתי (גם פיזית) על זה שהנה אני בת 35 ,לבד, וכבר הרבה זמן כלום לא זז, ומה יהיה איתי, ונראה שלכולם זה הולך וגם אם אתחיל עכשיו לצאת עם מישהו באופן רציני הכל לוקח זמן ויקח עוד כל כך הרבה זמן עד שאשכרה נגור יחד או נתחתן או נקים משפחה ו…
בקיצור, בחופשה ההיא בכיתי את הקישקע שלי החוצה בדמעות, שם על הדשא היוקרתי בריזורט ביוון.

אני זוכרת שבאחד הנסיונות לעודד אותי, היא אמרה לי שאני לא יודעת מה יקרה והחיים שלי יכולים להשתנות בשנייה ונכון שזה כואב, אבל הכל יכול לקרות. בנקודת השפל בה הייתי, לא יכולה לומר שזה עודד או הרים אותי במיוחד. כלומר, ידעתי שהיא מנסה בכל מאודה לרומם אותי, אבל לא באמת ייחסתי יותר מדי חשיבות לדבריה גם אם ידעתי איפשהו שם במעמקי המוח שבאופן תיאורטי זה
נכון.

FORWARD FAST – שלושה חודשים אח"כ – חגיגות הסילבסטר –
אני ואותה חברה "חוגגות" יחד בבראסרי עם מרק בצל מהביל ומנחם ובעיקר מלא בגבינה נמסה, לצלילי אנשים שמחים (ושיכורים) החוגגים ברחובות העיר.

FORWARD FAST – שבועיים אח"כ – שישי בערב –
הדייט ראשון שלי ושל המיסטר, דייט שכמעט וביטלתי ברגע האחרון ובהודעת נאצה שלא אופיינית לי (אחרי רצף של בחורים שהביאו לי את הסעיף). בסוף נפגשנו ויצאנו.

FORWARD FAST – שמונה חודשים אח"כ – דייט רומנטי על חוף הים –
המיסטר מציע שנאחד קורות גג ומפתחות ועובר לדירה שלי. (בהזדמנות אולי אספר למה לדירה שלי ולא לדירה משותפת חדשה, מעבר לעובדה שזו היתה דירה סופר שווה) 

FORWARD FAST – שנה אח"כ – יומולדת 37 לי –
חופשה מפנקת בצפון והצעה שלא יכולתי לסרב לה המיסטר הגיע מצויד בתמונות שפיתח לאורך כל התקופה שלנו יחד (לא היה לי מושג) + אלבום תמונות ריק.
התוכנית האומנותית: לסדר את כל הרגעים היפים שלנו באלבום, יחד.
אה, והיה שם גם חפץ עגול ומנצנץ שהשאיר אותי בשוק והיה נראה לי זר על האצבע שלי.
לקח לי הרבה זמן להתרגל אליו.

FORWARD FAST – חצי שנה אח"כ – לבן מנצנץ
ציינו את החג האהוב עלינו ביותר ב"נשף פורים עד לא ידע", או במילים אחרות – מסיבת החתונה שלנו. מסורות ישנות וחדשות כדת משה וישראל. בלי רבנות.

FORWARD FAST – חצי שנה אח"כ וכמעט שלוש שנים בסה"כ (מהדייט הראשון) – 
שוק!
מתברר שיש יורש עצר בדרך! (לא שיש תלונות, רק חשבתי שהחסידה תיתן התראה קצת ארוכה יותר…) ספטמבר האחרון, אני בת 38 ובחודש חמישי (עכשיו כבר סוף שביעי), חוגגת יחד עם המיסטר יומולדת לי בריזורט מהמם ביוון, בשמש מפנקת ואחרונה לעונה, עם אוכל טוב ובעיקר עם הרבה פחדים טובים וציפייה אל העתיד. יחד.

ובחזרה לתקווה…
במקרה ותהית איך ואם הגלגל מסתובב לו, נראה לי שאני הוכחה חיה לעניין.

על אף תלאותיי בטינדרלנד ובעולם הדייטינג בכלל, אני יכולה להגיד שכמעט ולא הייתי נואשת או הרמתי ידיים – זה לא שלא היו רגעי נפילה קשים או משברים בדרך אבל בחוויה הכללית… רציתי מאד למצוא זוגיות, כן. נואשת, לא.
זוגיות היא לא מה שמגדיר אותי ואני רוצה להאמין שאני יודעת מה אני שווה. זה לא אומר להיות פאסיבית ולחכות שמישהו "יגלה" את האישיות המופלאה שלי (או לא), אלא שצריך להמשיך ולתבל את התקווה הרומנטית מתוך העשייה של החיים. עשייה מהולה ברומנטיקה אם תרצו. 

איך שאני רואה את זה:
מה אנחנו כבר בלי הניצוץ הזה הקטן בעיניים שכל כולו תקווה שהדברים יכולים להיות אחרת?
אז בכל פעם שהייאוש מתגנב לו ומאיים לצבוע את הכל בשחור… מוזמנת לחזור ולהיזכר בסיפור הזה ולהזכיר לעצמך ש: כל עוד בלבב פנימה, הנפש עדיין הומיה עוד לא אבדה התקווה…
ואולי בכל זאת התקווה היא בת שנות אלפיים,
או ליתר דיוק,
אינסופית.

Miss M