מכת בכורות

באחת מהתהיות האקזיסטנציאליסטיות שלי (מחשבות קיומיות) אי שם על הספסל בשדרות בן גוריון, חשבתי, או אולי יותר נכון הבנתי, שלכל אחת מאיתנו הדרך שלה. היא מי שהיא ואני מי שאני ולכל אחת, זמן בשלות אחר כנראה.

לא יודעת למה, אבל המחשבה הזו ניחמה אותי באותו הרגע.
אם הסיפור הזה היה על מישהי אחרת, הייתי אומרת שזו היתה מחשבה שהיה לה נוח להאמין בה, אבל כיוון שהפעם הסיפור הוא עלי, כנראה שהיה באמת איזה אסימון שנפל שם חזק (על אף שזו לא איזו תובנה היסטרית שלא שמעתי קודם), בעיקר ברמת ההרגשה.
אולי לראשונה, באמת הבנתי, שלכל אחת מאיתנו יש את הדרך שלה (ואני לא מדברת על גורל, כן?) לזוגיות שטובה ומתאימה לה. אולי לראשונה באמת האמנתי, שגם אם אני עוד מגששת את דרכי, וגם אם לי זה לוקח יותר זמן, אני עוד אמצא את השביל… לאהבה שלי.

ולמה אני טורחת לספר את כל זה?
אחרי הכל אני לא באמת ה- PERSON GREATER כפי שניתן היה אולי לחשוב, לקח לי הרבה זמן (וכאבי לב), כדי להגיע למקום השלם הזה ולפעמים, אני עדיין נופלת שם.
אני טורחת לספר את כל זה, כי התובנה הזו היא גם הסיבה שאני לא באמת שונאת את "התחרות", פשוט כי בעיני, אין אחת כזו. מה שמתאים לי, לא מתאים בהכרח לאחרת ואנחנו לא באמת מתחרות על תשומת לבו של אותו "הצרכן" (אז שיחסכו ממני את כל הדיבורים של נשים נשים שק של נחשים, והבנאדם האחרון שאמר לי את זה קיבל ממני פרצוף שלא שוכח עד היום).

ארזתי את השיעור הזה איתי לחיים, ולרוב אני ממש משתדלת (לא תמיד הולך לי), להתרכז בדרך שלי ובמה שאני צריכה לעשות, כדי להשיג מה שאני רוצה להשיג. להביט לצדדים כל הזמן, כדי לראות איפה אני עומדת ביחס לאחרים, זה לא רק בזבוז אנרגיה מטורף, אלא בעיקר גורם מעכב. שכל אחת תרוץ במסלול שלה ובקצב שלה ועם קצת עבודה על טכניקה (ותמיד צריך לעבוד על טכניקה), אני מאמינה שאפשר גם להגיע לקו הגמר עם אוויר בריאות (ולא באפיסת כוחות) ולקצור את הפירות.
סוף סיפור.

Miss M